פסק-דין בתיק ה"פ 6634-12-09

פתח דבר

מונחת בפני בקשה אשר הוגשה בדרך של המרצת פתיחה, להצהיר על בטלותו של  הסכם פשרה (להלן - הסכם הפשרה) עליו חתם המבקש במהלך דיון, שנערך ביום 21.4.04  במסגרת בש"א 1319/04 בבית משפט השלום ברמלה בפני כב' הרשם דן סעדון, שנתן להסכם תוקף של החלטה.

רקע עובדתי

מעיון בכתב התובענה על נספחיה עולות מספר עובדות, אשר לא הוכחשו על ידי המשיב בתגובתו לבקשה, כדלהלן:

·        במהלך חודש יולי 2003 פנה המבקש 1 למשיב, לשם נכיון שיק של צד ג' בסך 9,700 ש"ח   לטובת המבקשת 2. תמורת השיק, נתן המשיב למבקשת 2 סך של 9,000 ש"ח.

·        לבקשת המשיב, הפקידה המבקשת 2 בידי המשיב שיק לבטחון בסך 9,700 ש"ח אשר נמשך על ידי המבקשת לפקודת "אלון אתי".  העתק שיק הבטחון צורף כנספח א לכתב התבוענה (להלן - שיק הבטחון).

·        ביום 15.9.03, חתם המבקש 1 על מסמך לפיו הינו מאשר קיומו של חוב למשיב בסך 9,700 ש"ח אותו הוא מתחייב לפרוע עד יום 30.10.03 וככל שחוב זה לא ייפרע על ידו יעמוד החוב על סך 15,000 ש"ח . המסמך צורף כנספח ב לכתב התובענה (להלן - מסמך ההתחייבות).  

·        בסוף שנת 2003 ובתחילת שנת 2004 נקט המשיב במספר הליכים משפטיים לשם גביית החוב. האחד - נגד המבקשת 2, על בסיס שיק הבטחון, והשני - תביעה כספית נגד המבקש 1 על בסיס מסמך ההתחייבות. כמו כן, הגיש המשיב ללשכת ההוצאה לפועל ברמלה בקשה לביצוע שיק ע"ס 1,000 ש"ח, שנמשך על ידי אדם בשם יהודה בנימין (להלן - מר בנימין). בתביעה הכספית  ניתן פסק דין בהעדר הגנה נגד המבקש 1.   

·        מר בנימין הגיש התנגדות לביצוע השיק, ודיון בהתנגדות התקיים ביום 21.4.04 בפני ראש ההוצאה לפועל, כב' הרשם דן סעדון. בדיון נכח גם המבקש 1, הקשור בקשרי משפחה למר בנימין. במהלך הדיון הגיעו הצדדים להסכמה הנוגעת לשלושת ההליכים האמורים לעיל. פרוטוקול הדיון צורף כנספח ג לכתב התובענה. הצדדים הגיעו במהלך הדיון להסכמה, המהווה את הסכם הפשרה נשוא התובענה בתיק זה. בהסכם הפשרה נקבע ,בין היתר, כי: "לסילוק חובות החייבים (המבקשים ומר בנימין - נ"ש) בשלושת תיקי ההוצל"פ, ישלמו החייבים סך של 16,000 ש"ח". המבקש 1, מר בנימין והמשיב חתמו באופן אישי על הסכם הפשרה, המופיע בגוף פרוטוקול הדיון, כאשר כב' השרם סעדון נותן להסכם הפשרה תוקף של החלטה.

טענות המבקש

המבקשים מתייחסים בטענותיהם לשלושה נושאים. האחד, עניינו מסמך ההתחייבות, השני, הסכם הפשרה, והשלישי, אופן נקיטת ההליכים על ידי המשיב.

בכל הנוגע למסמך ההתחייבות, המבקשים טוענים, כי דינו של מסמך ההתחייבות  להתבטל הואיל והמבקש 1 חתם עליו תחת כפייה, לחץ ואיומים, שהופעלו כלפיו על ידי המשיב ואחרים שהתלוו אליו לשם כך. לטענת המבקש 1, משעה שחתם על מסמך ההתחייבות בכפיה ותחת איומים מתוך הפעלת לחץ פיזי ואיומים, המסמך בטל. מסמך ההתחייבות בטל גם מחמת היותו בלתי חוקי, בלתי מוסרי ומנוגד לתקנת הציבור, וזאת בהתאם להוראות סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 (להלן - חוק החוזים). המבקש טוען, כי מסמך ההתחייבות אינו עומד בתנאי חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג-1993 (להלן - חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות). לטענתו, המשיב אינו תאגיד בנקאי, לא נערך חוזה הלוואה בכתב והוא אולץ לחתום על מסמך ההתחייבות ממנו נעדרים פרטים, המתחייבים על פי החוק דוגמת שיעור הריבית.

אשר להסכם הפשרה, המבקשים טוענים, כי גם דינו של זה להתבטל, הואיל ונחתם על ידי המבקש 1 באולם בית המשפט מתוך טעות ,מבלי שהמבקש 1 ידע אותה עת, כי הוגשה נגדו תביעה אישית וכי ניתן נגדו פסק דין בהעדר הגנה. לטענתם של המבקשים   חתם המבקש 1 על הסכם הפשרה תוך שמופעל עליו לחץ נפשי עצום מצד כל הגורמים המעורבים, לרבות המשיב, וזאת מבלי שהבין את משמעותו של הסכם הפשרה.

כן טוענים המבקשים, כי הסכם הפשרה ניתן לביטול גם מן הטעם, שהמשיב מתעשר על פיו  שלא כדין, הואיל והמבקש 1 כבר פרע קודם לחתימה על הסכם הפשרה חלק גדול מסכום החוב.

בנוסף, המבקשים טוענים, שהחלטת כב' הרשם סעדון, אשר בה ניתן תוקף של החלטה להסכם הפשרה, ניתנה בחוסר סמכות, הואיל וההחלטה אינה יכולה להתייחס לתיקים אחרים, שלא נדונו באותו מועד אצל הרשם.     

ביחס להתנהלות המשיב, טוענים המבקשים, כי המשיב נהג בחוסר תום לב, משעה שנקט בהליכים שונים ונפרדים לשם גביית אותו סכום חוב מקורי.

טענות המשיב  

מנגד, המשיב טוען, כי חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות קובע מנגנון ברור לתקיפת חיובים על פיו, ולא ניתן לעקוף מנגנון זה באמצעות הגשת בקשה לסעד הצהרתי.  מכל מקום, לטענת המשיב, הואיל והמבקשים טוענים בתובענה לביטולו של הסכם הפשרה, אין כל רלוונטיות לטענותיו בהקשר לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, המתייחסות למסמך ההתחייבות. 

אשר להסכם הפשרה, טוען המשיב, כי  על החלטת הרשם אשר נתנה תוקף להסכמת הצדדים, לא הוגש כל ערעור על ידי מי מהמבקשים. לכן החלטה זו הפכה לחלוטה והיא יצרה מעשה בית דין. עוד לטענתו של המשיב, המבקשים לא תמכו טענותיהם לאילוץ וכפייה בכל ראיה, ולפיכך דינן של טענות אלו להידחות.